רותי דה פריס

נולדה בתל אביב (1989), חיה ועובדת בתל אביב, ישראל.

העשייה האמנותית של דה פריס לאורך השנים מתקדמת כמו ספירלה המלקטת לתוכה עוד ועוד מוטיבים וחומרים מבלי לזנוח את אלה שקדמו להם. היא שואבת השראה ממסורות ומקורות רבים, ביניהם אמנות עתיקה, אמנות עם, אמנות אאוטסיידרית, עולמות האופנה, התיאטרון ותיאטרון הבובות. במשך השנים בנתה לקסיקון עשיר של דימויים, חומרים, תמות ומשמעויות — מעין קוסמולוגיה אישית שבתוכה מוטמעות הבחנות בין אנושי וחייתי, נשי וגברי, אורגני ומלאכותי. 

הפסלים והקולאז'ים של דה פריס עשויים מחומרים זולים, פעמים רבות ממוחזרים, כגון שקיות ניילון, שרוכים, טקסטיל זול, קרטון, דיקט, רהיטים מרופטים, נייר, חול, עלים. הפסלים הם לא יותר מאשר קליפות, פוחלצים ארעיים, קונסטרוקציות חלולות. בדרך כלל הם מאכלסים סביבות בימתיות שבהן הזמן כאילו קפא, כלואים בתוך כוריאוגרפיה דוממה של מחוות ורגשות מושהים. 
לדבריה, בסטודיו, הפעולה יכולה להיות זריזה ואינטואיטיבית או עמלנית. מגוון הטכניקות שבהן היא משתמשת — מרקמה לאנימציה ממוחשבת — מהוות עבורה "ערוצי פעולה". כל ערוץ עם ההיגיון והקצב הפנימיים שלו. לעיתים היא חשה כמעין ערוץ, כאשר נכנעת לדופק שמכתיב הגוף, למקצב של הידיים, מנסה לתרגם לתוך החפצים שהיא יוצרת את האנרגיה הגופנית הזאת, לטעת בהם מידיות וגולמיות שתכה במתבונן.

מלאכות היד מעלות שאלות הקשורות במגדר, בעבודה ובהיררכיות של יצירה, כמו גם במבנים של קיטש, מלודרמה ו"טעם רע". עיטור, דגמים, סימטריה, חזרתיות — כולם מאפיינים מובהקים של מלאכת היד — הם חזון נפרץ בעבודותיה. במפגש שלהם עם פיסול מתעורר מתח מפרה בין דו-ממד לנפחיות, בין גרפיות לפיסוליות, בין סימן לנוכחות.

לדבריה: "למרות שעבודותיי בוראות פעמים רבות דמויות דמיוניות, האישי והאמנותי שזורים אצלי זה בזה. לפעמים הקשר הזה הופך מובהק  ולפעמים הקשר בא לידי ביטוי באופן מרומז יותר, כמזג מסוים שאופף תערוכה. לכן, כל תערוכה חדשה מהווה עבורי לא רק אתגר אסתטי וחשיבתי, אלא גם אתגר רגשי, דיאלוג אינטנסיבי בין המקום בו אני מציגה למקום הרגשי בו אני שרויה." 

הציור שציירה דה פריס על המשאית בא מריבוי של מספר עבודות נייר קטנות שלה מתקופה אחת, שחוברו יחדיו ליצירה אחת שלמה.  בצד אחד של המשאית ישנה התרחשות של דמויות ספק נשיות ספק אנדרוגניות, המייצרות מערכת תנועות וצבעים, הנעות בין ייצוג אנושי לבין צורה המייצרת תבנית  סימטרית.  דרך תנועות הגוף הדקורטיביות של הדמויות, אפשר להבחין שלכל אחת יש תפקיד בתוך המערכת שנוצרה, הן מחזיקות  אחד את השנייה  ומזרימות קווים זה לתוך זו. 
בצד השני של המשאית מתקיימת מערכת עם חוקים מאד דומים, גם בה יש גרעין גדול, כמו גנרטור של צורות המשלחות ממרכז המשאית אנרגיה לדמויות שבצד הסוחבות כלי קיבול על ראשן. מתוך שני הציורים מביטות עיניים מישירות מבט, כהופכות את המשאית לבעלת ישות אנושית, ישות חיה.

​

בעלת תואר MFA מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, 2015, ובעלת תואר B.ED באמנות וחינוך מהמדרשה לאמנות בית ברל, 2012. הציגה תערוכות יחיד במשכן האמנים הרצליה, גלריה קיבוץ תל אביב, גלריה שער העמקים, גלריה פראם בפראג ; קרית האמנים הסיטה, פריז, ושימל פרוג'קטס, דרזדן, גרמניה; תערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מוזיאון בת ים, מוזיאון ינקו- דאדא, עין הוד; מוזיאון פתח תקווה; הביאנלה ה-6 לרישום, ירושלים, שבוע האמנות קרקוב וורשה.  עבודתה נמצאת באוסף מוזיאון תל אביב ובאוספים פרטיים.  היא זוכת פרס אמן צעיר 2016 מטעם משרד התרבות והספורט, קבלה מענקים מטעם קרן רבינוביץ' לאמנות, מפעל הפיס, השתתפה בשהות אמן 'הסיטה', פריז, בתכנית האוס אוף ארטס בברנו, צ'כיה, פראם צ'כיה ובתכנית לקידום אמנים של ארטיס, אסיילום וארטפורט. מרצה במוסררה ומעצבת.