לארי אברמסון
נולד בדרום אפריקה ב-,1954 עלה לישראל ב,1961- התגורר בירושלים וכיום חי ופועל בתל אביב.
לדבריו, הציור קשור תמיד לגוף, ובמיוחד ציור הסטודיו ,המתייחס בהכרח לקנה המידה של הגוף ,הן זה של המצייר והן זה של הצופה. המעבר לקנה המידה של משאית זו מהפיכה ,המחייבת לחשוב מחדש על הציור ועל היחס שלו לגוף. כדי לצייר על משאית יש לעשות כיול מחדש של הגוף.
אברמסון צייר על המשאית את הדימויים שמעסיקים אותו בשנים האחרונות: שדות צבע, צורות מופשטות, צמחים, ענפים ,צלליות, בית, וקרש. על צד אחד של המשאית הוא צייר צללית של רקפת גדולה ובית קטן הנישאים בלל על גב קרש עץ אופקי ,ומציעים בצירוף המטריד שלהם מעין דגם חלופי של נוף ישראלי. על הצד השני של המשאית צייר אברמסון שישה מקטעים של צמחי בר ארץ-ישראליים, מפורקים לחלקים ומצוירים כצלליות המתחברות לכדי שלם היברידי, צמח אופקי שלא צומח מלמטה ללמעלה, כדרך הטבע .דימויי הצמחים אותם הפך אברמסון לצללליות נלקחו מתוך ספר איורים בוטניים של צמחיית ארץ-ישראל שאיירה רות קופל .כילד שעלה לארץ בשנות ה-60, מדרום אפריקה, איורים כאלו היו חלק מהבניית זהותו החדשה כישראלי .לדבריו ,לאיורים בוטנים כאלו היה משקל אידיאולוגי רב בתרבות החזותית הישראלית ,ולא במקרה הפכה ההגנה על פרחי הבר לפרויקט לאומי מרכזי.
כדי לבטא את מעמדה של צמחיית ארץ-ישראל הן כמושא לאהבה והן כמושא לביקורת, בוחר אברמסון לצייר את הצמחים כצלליות שחורות, ובכך מהדהד את האגדה העתיקה בדבר "הולדת הציור" ,המספרת על נערה המשרטטת את הצללית של אהובה העומד לצאת למלחמה.
הציור, אומר אברמסון ,תמיד קשור לאובדן של משהו אהוב. החיים חולפים ורק הדימוי נשאר, כצללית שנלכדה על קיר.
למד שנה אחת של לימודי אמנות בלונדון, היה דפס ואוצר בסדנת ההדפס בירושלים .שימש כראש המחלקה לאמנות בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, הקים את ההתכנית לתואר שני באמנות בבצלאל, ושימש כפרופסור לאמנות וראש ביה"ס לאמנות רב תחומית בשנקר, רמת גן.
הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובעולם, ביניהן בביאנלה בוונציה (1986) ,במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, המשכן לאמנות עין חרוד ועוד. זכה בפרסים רבים ביניהם ,פרס שר החינוך והתרבות ,(1988) פרס פונדיק לאמן ישראלי של מוזיאון תל אביב (2007), פרס סנדברג לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל ירושלים (2022) ועוד.