אמן / לארי אברמסון 

לארי‭ ‬אברמסון‭ ‬נולד‭ ‬בדרום‭ ‬אפריקה‭ ‬ב-‭,‬1954 ‭‬עלה‭ ‬לישראל‭ ‬ב‭,‬1961‭-‬ התגורר‭ ‬בירושלים‭ ‬וכיום‭ ‬חי‭ ‬ופועל‭ ‬בתל‭ ‬אביב‭.‬ למד‭ ‬שנה‭ ‬אחת‭ ‬של‭ ‬לימודי‭ ‬אמנות‭ ‬בלונדון‭,‬ היה‭ ‬דפס‭ ‬ואוצר‭ ‬בסדנת‭ ‬ההדפס‭ ‬בירושלים‭ .‬שימש‭ ‬כראש‭ ‬המחלקה‭ ‬לאמנות‭ ‬בבצלאל‭,‬ האקדמיה‭ ‬לאמנות‭ ‬ועיצוב‭ ‬בירושלים‭,‬ הקים‭ ‬את‭ ‬ההתכנית‭ ‬לתואר‭ ‬שני‭ ‬באמנות‭ ‬בבצלאל‭,‬ ושימש‭ ‬כפרופסור‭ ‬לאמנות‭ ‬וראש‭ ‬ביה‭"‬ס‭ ‬לאמנות‭ ‬רב‭ ‬תחומית‭ ‬בשנקר‭,‬ רמת‭ ‬גן‭.‬

 

הציג‭ ‬בתערוכות‭ ‬יחיד‭ ‬וקבוצתיות‭ ‬רבות‭ ‬בארץ‭ ‬ובעולם‭,‬ ביניהן‭ ‬בביאנלה‭ ‬בוונציה‭ (‬1986‭) ,‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬במוזיאון‭ ‬תל‭ ‬אביב‭,‬ מוזיאון‭ ‬חיפה‭,‬ המשכן‭ ‬לאמנות‭ ‬עין‭ ‬חרוד‭ ‬ועוד‭.‬ זכה‭ ‬בפרסים‭ ‬רבים‭ ‬ביניהם‭ ,‬פרס‭ ‬שר‭ ‬החינוך‭ ‬והתרבות‭ (‬1988‭) ,‬פרס‭ ‬פונדיק‭ ‬לאמן‭ ‬ישראלי‭ ‬של‭ ‬מוזיאון‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ (‬2007‭) ‬ועוד‭.‬
 

לדבריו‭,‬ הציור‭ ‬קשור‭ ‬תמיד‭ ‬לגוף‭,‬ ובמיוחד‭ ‬ציור‭ ‬הסטודיו‭ ,‬המתייחס‭ ‬בהכרח‭ ‬לקנה‭ ‬המידה‭ ‬של‭ ‬הגוף‭ ,‬הן‭ ‬זה‭ ‬של‭ ‬המצייר‭ ‬והן‭ ‬זה‭ ‬של‭ ‬הצופה‭.‬ המעבר‭ ‬לקנה‭ ‬המידה‭ ‬של‭ ‬משאית‭ ‬זו‭ ‬מהפיכה‭ ,‬המחייבת‭ ‬לחשוב‭ ‬מחדש‭ ‬על‭ ‬הציור‭ ‬ועל‭ ‬היחס‭ ‬שלו‭ ‬לגוף‭.‬ כדי‭ ‬לצייר‭ ‬על‭ ‬משאית‭ ‬יש‭ ‬לעשות‭ ‬כיול‭ ‬מחדש‭ ‬של‭ ‬הגוף‭.‬

 

אברמסון‭ ‬צייר‭ ‬על‭ ‬המשאית‭ ‬את‭ ‬הדימויים‭ ‬שמעסיקים‭ ‬אותו‭ ‬בשנים‭ ‬האחרונות‭:‬ שדות‭ ‬צבע‭,‬ צורות‭ ‬מופשטות‭,‬ צמחים‭,‬ ענפים‭ ,‬צלליות‭,‬ בית‭,‬ וקרש‭.‬ על‭ ‬צד‭ ‬אחד‭ ‬של‭ ‬המשאית‭ ‬הוא‭ ‬צייר‭ ‬צללית‭ ‬של‭ ‬רקפת‭ ‬גדולה‭ ‬ובית‭ ‬קטן‭ ‬הנישאים‭ ‬בלל‭ ‬על‭ ‬גב‭ ‬קרש‭ ‬עץ‭ ‬אופקי‭ ,‬ומציעים‭ ‬בצירוף‭ ‬המטריד‭ ‬שלהם‭ ‬מעין‭ ‬דגם‭ ‬חלופי‭ ‬של‭ ‬נוף‭ ‬ישראלי‭.‬ על‭ ‬הצד‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬המשאית‭ ‬צייר‭ ‬אברמסון‭ ‬שישה‭ ‬מקטעים‭ ‬של‭ ‬צמחי‭ ‬בר‭ ‬ארץ‭-‬ישראליים‭, ‬מפורקים‭ ‬לחלקים‭ ‬ומצוירים‭ ‬כצלליות‭ ‬המתחברות‭ ‬לכדי‭ ‬שלם‭ ‬היברידי‭,‬ צמח‭ ‬אופקי‭ ‬שלא‭ ‬צומח‭ ‬מלמטה‭ ‬ללמעלה‭,‬ כדרך‭ ‬הטבע‭ .‬דימויי‭ ‬הצמחים‭ ‬אותם‭ ‬הפך‭ ‬אברמסון‭ ‬לצללליות‭ ‬נלקחו‭ ‬מתוך‭ ‬ספר‭ ‬איורים‭ ‬בוטניים‭ ‬של‭ ‬צמחיית‭ ‬ארץ‭-‬ישראל‭ ‬שאיירה‭ ‬רות‭ ‬קופל‭ .‬כילד‭ ‬שעלה‭ ‬לארץ‭ ‬בשנות‭ ‬ה-‬60, ‬מדרום‭ ‬אפריקה‭,‬ איורים‭ ‬כאלו‭ ‬היו‭ ‬חלק‭ ‬מהבניית‭ ‬זהותו‭ ‬החדשה‭ ‬כישראלי‭ .‬לדבריו‭ ,‬לאיורים‭ ‬בוטנים‭ ‬כאלו‭ ‬היה‭ ‬משקל‭ ‬אידיאולוגי‭ ‬רב‭ ‬בתרבות‭ ‬החזותית‭ ‬הישראלית‭ ,‬ולא‭ ‬במקרה‭ ‬הפכה‭ ‬ההגנה‭ ‬על‭ ‬פרחי‭ ‬הבר‭ ‬לפרויקט‭ ‬לאומי‭ ‬מרכזי‭.‬

 

כדי‭ ‬לבטא‭ ‬את‭ ‬מעמדה‭ ‬של‭ ‬צמחיית‭ ‬ארץ‭-‬ישראל‭ ‬הן‭ ‬כמושא‭ ‬לאהבה‭ ‬והן‭ ‬כמושא‭ ‬לביקורת‭,‬ בוחר‭ ‬אברמסון‭ ‬לצייר‭ ‬את‭ ‬הצמחים‭ ‬כצלליות‭ ‬שחורות‭,‬ ובכך‭ ‬מהדהד‭ ‬את‭ ‬האגדה‭ ‬העתיקה‭ ‬בדבר ‭"‬הולדת‭ ‬הציור"‭ ,‬המספרת‭ ‬על‭ ‬נערה‭ ‬המשרטטת‭ ‬את‭ ‬הצללית‭ ‬של‭ ‬אהובה‭ ‬העומד‭ ‬לצאת‭ ‬למלחמה‭.‬

 

הציור‭,‬ אומר‭ ‬אברמסון‭ ,‬תמיד‭ ‬קשור‭ ‬לאובדן‭ ‬של‭ ‬משהו‭ ‬אהוב‭.‬ החיים‭ ‬חולפים‭ ‬ורק‭ ‬הדימוי‭ ‬נשאר‭,‬ כצללית‭ ‬שנלכדה‭ ‬על‭ ‬קיר‭.‬