אמנית / אניסה אשקר 

אניסה אשקר נולדה בעכו, 1979. למדה במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל, בוגרת 2004-2001 B.Ed.F.A,

מתגוררת ויוצרת בעכו ובתל אביב-יפו.

אניסה אמנית רב-תחומית, מתמקדת בעיקר בנושאים הקשורים לזהות, לביקורת חברתית ולמגדר, באמצעות ציור, צילום, מיצב ומיצג. בנוסף, מרצה, מחנכת את הדור הבא ופעילה בקהילה בתחומים רבים. הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, בארץ ובעולם. בין תערוכות היחיד: ברבור אסווד (ברבור שחור), גלריה הגר, יפו (2003), כהרף עין, ארט טראק 7, אתונה (2007), זיפת, גלריה נלי אמן, תל אביב (2010), שמרי על עצמך, גלריה עירונית כפר סבא (2015), פני שטח מוזהבים, הגלריה במלון Walled Off, בית לחם (2017), זהב שחור, המוזיאון לתרבות האיסלאם ועמי המזרח, באר שבע (2017), דרגות האהבה, תערוכת פרס אן וארי רוזנבלט, בית האמנים, תל אביב) (2021).

התגוררה ויצרה במסגרת שהות-אמן בארצות שונות: יוון, גרמניה, ספרד, פולין וצרפת. זכתה בפרס הצטיינות אמנותית, ב מדרשה לאמנות במכללת בית ברל (2004), בפרס אמן צעיר מטעם משרד החינוך והתרבות (2007), בפרס שרת התרבות והספורט (2015), בפרס מפעל הפיס לאמנויות ע"ש לנדאו) (2016) ובפרס אן וארי רוזנבלט (2021). אניסה מייצרת מצבים הקשורים באופן ישיר לשינויים באווירה החברתית-פוליטית, מתוך הביוגרפיה האישית שלה, המהווים הזדמנות לפתח דיון סביב החברה בה אנו חיים. לדבריה, "כאמנית, אני מנסה לאתגר את הדרך בה אנחנו, נשים, ערבים, אמנים, חווים את הקיום האישי והמקצועי שלנו. נקודות מוצא אלה מאפשרו ת לי להשתמש באמנות על מנת לחקור את הדרכים הספציפיות בהן התעצבה הגדרת הנשיות בחבר ות שונות בעולם, וכן את הדרכים בהן נושאים וחומרים נשיים מתקשרים לטקסים ולפרקטיקות מקודשות בדת, בתרבות, במוסדות החברתיים ובמערכת האמונות והמיתוסים של כלל האנושות.

מגיל תשע החלה אניסה ללמוד סגנונות של קליגרפיה ערבית מסורתית, מיומנות הנחשבת למסורת מוסלמית גברית. עם השנים ה חלה לפתח סגנונות כתיבה אישיים שאינם כפופים לחוקים המסורתיים. "בעבודותיי אני מעלה גם שאלות הקשורות למהות האמנות עצמה ולגבולות שבין היצירה לאמן, תוך שאני משתמשת בגופי ובפניי כבבד קנבס, אות ם אני מעטרת בקליגרפיה ערבית, כסמל למנהגים עממים וחברתיים במסורת הערבית". בעשרים השנים האחרונות הרחיב ה אניסה את הפרקטיקה הזו גם אל העולם האמיתי, ובמיצג מתמשך היא מעטרת את פני ה מדי בוקר בקליגרפיה, ובכך מסמנת את עצמה, את זהות ה ואת תרבות ה לעיני כו ל, באופן ברור וחד-משמעי.
הציור של אניסה על המשאית מציף את שאלתו של האמן ג'קסון פולוק, האם האמן הוא הטבע. אניסה עושה מחווה לחמשת אמני ענק, שמלווים אותה והיו מקורות השראה בדרכה היצירתית: החמניות של ואן גוך, צבע וצורה במחווה לז'אן מירו, השטחה ושכפול בדרכו של אנדי וורהול, הכחול של קליין, וכל זאת לצד ציור בדרך של התזה ושפיכת צבע, שאפיינה את סגנונו של פולוק (גם בשל תנאי הציור על משאית ב עמידה).  לדברי אניסה, "ואן גוך מסמל עבורי את החופש לבחור בדרך חיים של יצירה, כביטוי עצמי סוער ואקספרסיבי לתחושות ולרגשות". החמנייה, הפרח ה סוגד לשמש, בהתמזגות עם הצבע הכחול ועם הזהב של אניסה אשקר, מייצגים יחד את המים, החיים, בסגנון גברי שמתכופף לטובת היופי הצרוף, הטוהר והנשיות. בעדינות רבה, בין הדרמה של הטבע והחיים, הטביעה אניסה בעבודתה את חותמה וחתימתה בציור עדין של פרופיל שלה עם חתימת ה הקליגרפית, כמו הדרך שהיא עושה עם הטבעה קליגרפית על פניה באיפור יומיומי מתחלף, במסע מתמשך.

 

אניסה שולחת לכבישי הארץ את ציוריה על המשאית, בפרץ רגשות לצד עדינות אין קץ, ובכך מציעה תשובה לפולוק, שאולי אכן האמן הוא הטבע.